מכול הציירים הגדולים ואן גוך נוגע בי הכי חזק.
מריחות הספטולה הגסות שלו מונחות תמיד במקום "הכי נכון" על הקנבס.
רק אלוהים, אילו היה קיים, היה יכול להניחן טוב ממנו.
יצירתו היא פסגת העשייה האמנותית ושיאה של החוויה הרגשית שנוצרת בעקבותיה. זה "המעיין קתרזיס", שהופך את החוויה האמנותית לכל כך אינטנסיבית.
היצירה של ואן גוך היא עשייה חד פעמית, אי אפשר לשכפל ולחזור עליו עוד פעם.
בעיניי היא אפקטיבית יותר מכל אינטראקציה אנושית אחרת במובן של נשגבות והתעלות מעל האפרוריות של היום יום.
גדולתו בכך שהוא עושה זאת ללא יומרנות או התנשאות, שמאפיינים בדרך כלל את הקשר בין היוצר לבין הקהל שלו.
להערכתי, האמירה בבסיס היצירה שלו היא האמת הסובייקטיבית הכי אובייקטיבית שבן אנוש מסוגל להגיע אליה.
***
האמת היא ישות חמקמקה.
אלף פנים לה, אולם רק אחת מהן באמת נכונה. ובפרספקטיבה היסטורית, היא הופכת בסופו של דבר לאמת האבסולוטית, זו שכולנו מסכימים לה.
***
לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו היו מהפכנים, אבל הם אינם דוברי אמת, אלא מניפולטורים.
הם עשו לאמנות בכלל ולציור ופיסול יותר מאחרים, אבל לא האמת הנחתה אותם, אלא הרצון לשינוי וקידום המיליה שנועדו לה. הם עסקו בניואנסים.
ואלה חוללו מהפך בתחום והשפיעו על כל מה שסביבם השפעה ניכרת, כמו שעשו רמברנדט ויוהן וורמיר אחריהם. האימפקט שלהם על הציביליזציה האנושית, אינו נופל מזה של קופרניקוס או גלילאו, שפעלו באותו פרק זמן בערך.
***
אולם רק בעת שאני עומד מול ציורי הברושים או החמניות של ואן גוך אני חש התרוממות רוח וחוויה נפשית עמוקה שיש לה אימפקט גם לאחר מכן. מול העבודות של מיכאלאנג'לו וחברים אני חש הערצה והתפעמות אינטלקטואלית ורוגש מן היכולות ועושר השפה והפרפקציוניזם. אולם האימפקט, והוא קיים, שונה לגמרי. זו התרשמות שזקוקה לעיכול, לעיבוד ול"אחרים", כדי לעשות את השינוי שכל אחד מהם בנפרד התכוון לו.
***
החיוך של מונה ליזה.
בדרך כלל ההתגלות או קסם הרגע, כמו שחוו אלה שטוענים למפגשים עם הבתולה מרי נניח, באים באבחה ורק אם אתה ממש ער ופנוי לריגושים אתה מבחין בה.
החיוך של מונה ליזה, זה שמעסיק מאות שנים את מבקרי ופרשני האמנות ללא מסקנה נחרצת, הוא סוג של התגלות כזאת.
אולם הוא אינו חד פעמי, או נשגב, אלא מעשה יום יום של יצירה שיכולה להישנות מדי פעם.
***
כך, החיוך של המונה ליזה, הוא בדיוק החיוך של ג'וליאנה מרגוליס, גיבורת סדרת הטלוויזיה, "האישה הטובה", שרצה בארה"ב מ-2009.
האמירה הזאת כרוכה במעבר חד ממיליה אמנותי מכובד שמשכנו בהיכלים המנוכרים של בכירי המוזיאונים בעולם המערבי, לזה של מסך הטלוויזיה העממי, ששוכן בכל חדר הסבה בבתינו ומקרין את מרכולתו כמעט בכל בית ב"עולם שמחובר לעולם" הלכאורה גלובלי של מרשל מקלוהן .
נכון, אין להשוות בין הישגיו של ליאונרדו דה ווינצ'י לסדרת הדרמה המצליחה הזאת. אולם אם תתבוננו היטב בתמונות הסטילס המגורענות בשחור ולבן של ג'וליאנה מרגוליס בפתיח, תגלו כי הלה ג'יאקונדה המסתורית אמנם קיימת והיא מסתובבת בינינו.
***
ומה אני רוצה להגיד בעצם?
כי האמירה של קהלת לפיה:
"א - דברי קהלת בן-דוד, מלך בירושלם.
ב - הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל.
ג - מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו--שיעמל, תחת השמש.
ד - דור הלך ודור בא, והארץ לעולם עמדת.
ה - וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו--שואף זורח הוא, שם.
ו - הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סבב הולך הרוח, ועל-סביבתיו שב הרוח.
ז - כל-הנחלים הלכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הלכים--שם הם שבים, ללכת.
ח - כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תמלא אזן משמע.
ט - מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.
י - יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו".
כלומר, מה שהיה הוא שיהיה, ויכולת ההשפעה שלנו על חיינו מזערית עד כדי מכאוב.
***
האמנם?
האם אנחנו צריכים לברך על המוגמר ולקבל את עליבותנו ואת עליבות החיים? או את הרוטינה של קהלת, שבה יד נעלמה עושה בנו ובעולם מעשה מריונטה? לרבות רפרטואר מוגבל שחוזר ונשנה כל הזמן במונוטוניות סיזיפית אין סופית, שעשייתה שזורה לאורך אלפי דורות של הקיום האנושי, שנגזר עליו לגלגל סלעי ענק למרום הגבעה כדי שאלה יתגלגלו עוד פעם למטה וחוזר חלילה?
רבים סבורים כך.
מי הם והאם אפשר אחרת?
***
אין ספק כי הבסיס האידאולוגי והחווייתי של האמונה הדתית נשען על ההנחה הזאת ואין לו קיום בלעדיה.
האם זה מסתיים בדת ובחווייה הדתית, או שהתפיסה הזאת יותר אינטנסיבית ממה שהנחנו?
בואו נחשוב רגע.
מה מניחים הכלכלנים בעת שמבססים את משנתם על "יד נעלמה" שמנהלת את הקולקטיב האנושי ומתאמת בין צרכיו לבין הפוטנציאל והאפשרויות הלכאוריות של הגלובוס?
משנתם מתבססת על נוסחאות שבאמצעותן ניתן לכאורה לחזות מגמות עתידיות.
הם מדברים על רוטינה, (הרי בלעדיה אין ערך לנוסחה).
כלומר, מה שהיה הוא שיהיה בשינויי תפאורה מזעריים ותיקונים תקופתיים א-לה בורסות העולם והשווקים הווירטואליים של קומודיטיס מן הסוג והמין שכלל לא ניתן לסחור בהם.
אתן דוגמה.
האקדמיה.
מה המוצר שמוסדותיו מייצרים?
סטודנטים שהם וריאציה חכמה יותר של אנשים שחצו לראשונה את שעריה?
או ידע באמצעות מחקר שמקדם את האנושות בעשייה הדרוויניסטית הבלתי פוסקת להציל אותה מן הכוחות שמתנכלים לה?
באילו כלים משתמשת האקדמיה למימוש חלקה שציינתי למעלה?
במחקר אמפירי שהוא במילים אחרות חיפוש מיגע אחרי רוטינה.
***
אם גם האמונה הדתית וגם העשייה האקדמית מבוססות על רוטינה והן אמורות לייצג תהליכים שונים ומנוגדים בחוויה האנושית. האחת מבוססת על רגש ופחד קמאי מן הלא נודע והשני על ביטולו של אותו רגש באמצעים שכלתניים. אז אולי צודק קהלת, הכל אמנם הבל הבלים ואין חדש תחת השמש.
***
אני מאמין שזה לא כך. וכדי להמחיש זאת, אחזור לפתיחה, לעשייה החד פעמית של ואן גוך, ולמה שמייחד אותה.
אין בעשייה שלו שום מקום לרוטינה.
היא חד פעמית, בלתי חוזרת, בלתי צפויה ולא ניתנת לכימות בשום אמצעי קיים העומד לרשותנו.
האם כל העשייה האמנותית כזאת?
ברור שלא. הרי כבר אמרנו, אפילו עבודות של גדולים כמו דה וינצ'י יכולים להישנות על פי הדפוס הרוטיני של קהלת.
אולם לא של ואן גוך - והוא לא לבד.
מה משותף להם ומה ההישג הגדול שלהם?
***
חברי הטוב אורי ליפשיץ ביטל במידה מסוימת את עבודותיו של ואן גוך, משום שאלה נבעו לדעתו מטירוף ולא ממעשה מכוון ומתוכנן, שבו יש לצייר שליטה מוחלטת על היצירה ויש בה מסר מובהק שקשור לאקטואליה ודרכה נוצר החיבור בין האמן לקהל היעד.
היום, יותר משנתיים לאחר מותו, אני מתחיל להבין את דבריו.
אין זה מקרה שמרבית הציירים יכולים להשתמש בעשייה של שוליות בחלקים ניכרים של היצירה.
שימוש כזה בלתי אפשרי בעבודתו של ואן גוך.
הרי אם יש תכנון, כוונה ומסר, זו שפה שאפשר להנחילה לטכנאי - שוליה - שיבצע אותם לא פחות טוב מן האמן. הרי כולה מדובר במיומנות טכנית.
אינטראקציה כזאת בלתי אפשרית אצל ואן גוך.
לא בגלל שהמקריות שולטת בתהליך היצירה שלו, אלא משום שואן גוך יוצר באמצעות האמת ונוגע בנצח.
את המעשה הזה אי אפשר לשכפל או להנחיל לאחר, וזה גם אינו תואם שום רוטינה.
האמירה של קהלת חכמה, אולם אינה מכילה את כל העשייה האנושית. לא הכל הבל הבלים ולא הכל חוזר על עצמו ברוטינה.
וסליחה ידידי אורי ליפשיץ. גם בעת שלא ממש הבנתי אותך לא הסכמתי אתך, רק היום אני יודע למה.
לזכרו של אורי ליפשיץ, אמן גדול ואיש שאהבתי.
כותב, מבקר ומייחל.
